אימון זה להסכים להתבלבל. כדי לראות. כדי להתעורר.

מה זה אומר ?

זה אומר להקשיב למיינד מספר לי סיפור של משהו שצריך או לא צריך להיות ,
ולתת לעצמי להרגיש את הרגשות שלי בעקבות זה שאני מאמינה לסיפור.
בדרך כללאנחנו לא רוצים להרגיש את הרגשות האלה,
ואנחנו מנסים לשנות את המציאות (את עצמנו , את האנשים סביבנו , ) כדי לפייס את המיינדשינוח.
ואז, כך אנחנו מאמינים , הרגשות הרעים יחלפו.

זה כל כך מושרש בתבנית האנושית .
אבל זה לא עובד.
וזה ומשאיר אותנו במרדף פנימי מתמיד
ומסתיר ומסווה ומכחיש את השקט הנצחי והעמוק
שכבר קיים.

אז להסכים להתבלבל זה להסכים להרגיש את הרגשות האלה ,
לתת להם להנחות אותי כדי שאוכל להקשיב ולשמוע את מה שהמיינד מספר לי,

וכל זה קורה תוך כדי שאני זוכרת ושמה לב שאני היא זו שכל התנועה הזו מתרחשת בתוכה

כלומרשהסיפור הוא לא אמת.
כי אמת תמיד משאירה טעם של אהבה.
וביחדניזכר בה.

**

מה זה אימון מספר 2:

שמתי לב שהרבה מאד פעמים עוברת בי מחשבה, ואני קולטת אותה כ״מחשבה לא טובה״ולא רוצה לחשוב אותה. אז מיד, לעתים זה שניות, לעתים אפילו אני לא מספיקה לסיים את המחשבה הראשונהמיד מגיעה עוד מחשבה ״מתקנת״. מחשבה חדשה, כביכול חיובית, כביכול בתדר גבוה יותר, זאת שהיא תוצאה של אינספור שעות הלימודים הרוחניים והטיפולים.

אבל מה שקורה שםזה כניסה ללופ. זה התרחקות. כניסה לדומיין של המיינד שמשם רק הולכים ונבנים תלי מחשבות.

והאמת איפה? החיים? התנועה הטבעית הפשוטה, הנוכחת, השלווה?

מה שהאימון מציעזה שברגע שמזהים את המחשבה ה״לא טובה״, אפילו בלי לשמוע אותה לגמרי. אפילו אם רק מזהים חיכוך, התנגדות, כאב או פחדלמעשה כל דבר שלא נוח לנוהוא מתנה. הוא שער. הוא הזדמנות ללמוד מחדש, את הטבע האמיתי שלנו. לא כרעיון או תפיסה, אלא כחוויה חיה ישירה ופועמת.

אז מרגישים את הרגש, שהוא תולדה של מחשבה. ודרך הרגש, כשסכימים להרגיש אותו באמת, מבקשים לשמוע את המחשבה שיצרה אותו.

עד כאן זה יכול להישמע דומה להרבה שיטות טיפול ועבודת מודעות.

ההבדל בין אימון להתעוררות לבין טכניקה של ריפויהיא שזיהוי המחשבה לא נועד כדי לסלק או לשנות או להתמיר או לרפא. הוא נועד כדי להגיע דרכה לשמעמויות שאנחנו מייחסים למחשבה הזאת אודות עצמנו.

שאלת מפתח: אם המחשבה הזו (זו שלא רציתי לחשוב אותה) היא נכונהמה זה אומר עלי? מה זה עושה לי ?

מגיעים לשורש המחשבה. זה כל כך פשוט, אבל כל כך נדיר. ללא כוונה מאד ממוקדת להסתכל והלגיע לשורשרוב המחשבות שלנו נותרות מרחפות באויר, כל הזמן מאיימות. כל הזמן מייצרות דינמיקות שאנחנו נלכדים בהם, ובכך מאבדים את תחושת החופש והשמחה.

כשרואים את המחשבה עד סופה :

עצם ההסתכלות ״שומטת את השטיח״ מתחת לתוקף שלהואז היא פשוט מפסיקה לאיים.

וגם, במרחב של ההסתכלות המשותפת, מזהים איפה התבלבלנו והאמנו למחשבה, במקום לאמת, אותה הלב יודע, וכל כך שמח להיזכר. להתעורר.

************************

אחד הדברים הכי נעימים במרחב של אימון זה ההסכמה להיראות שלא במיטבנו. אין צורך לשים מסכות, כי גם דרך ה״טעויות״, הבלבולים, אנחנו נזכרים ומתעוררים. אז אין צורך להתאמץ ולהראות טוב.

***********************

מה זה אימון #3

אימון זה להביט בשקט ובשקיפות לתוך עצמנו,
בהתבוננות שמפרקת מבנים אשלתיים של תפיסה
כדי שהתנועה הטבעית תוכל למלא ולהתמלא.

מה זו התנועה הטבעית ואיך אנחנו יודעים שאנחנו בה?

השאלה הזו היא שאלה טריקית , כי אי אפשר לענות עליה, אפשר רק להיות אותה.
כל תשובה תגיע מניסיון לתפוס, להבין, לקטלג, ליצור סדר, היררכיה, —-הניסיון להגדיר מחייב לעצור. העצירה קוטעת. וחותכת. אם נצליח להגדיר – אולי נגיע קרוב מאד מאד. אבל זה כבר לא יהיה זה.

וחוץ מזה, כשהתנועה הטבעית מתרחשת בתוכנו ודרכנו, אנחנו חווים את הצוף שלה, את הניחוח, את ההרגשה שזה בדיוק מה שצריך לקרות — אפילו בלי לתת על זה את הדעת. זה פשוט. לרוב זה גם נעים והרמוני ומבורך — (אבל לא תמיד!!!) — ובכל מקרה – אנחנו יודעים.

מה שכן — מאד קל לזהות כשאנחנו פועלים ממקום אחר. המקום האחר הוא המיינד , שמצייר לנו תמונת עולם, ״סרט״ שבו דברים שאנשים עושים יכולים לפגוע בי, לכן אני צריכה להגן על עצמי, הסרט של המיינד תמיד מורכב, גורם לי להאמין שאני צריכה להתאמץ ולסדר את הדברים אם אני רוצה שיהיה לי טוב, שיש מחיר שצריך לשלם. תמיד מחייב אותי להיות בפעולה, במאמץ, ברדיפה אל עבר הדבר הבא (כדי ש…). המיינד מבטיח הבטחות (אם.. — אז…) אבל ברגע שהיעד שהוא הגדיר מושג – הוא מיד קופץ ושם מולי את היעד הבא.
אז לנוח? להרפות? לשמוח?
״השתגעת! זה מסוכן! ״
—— אז כל זה, ודומיו, הם פרי המצאת המיינד, והם העדות, הסימן, ההצבעה – שתנועה אחרת מתקיימת בתוכנו. תנועה של צמצום. וכשנסתכל עליה, בשקט ובשקיפות – יתרופפו ויפרמו חוטי האחיזה שגורמים לנו להידבק אליה ולאמץ אותה כשלנו. היא תוכל לנשור. והאמת תישאר.