מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתי מרותקת לפיזיקה-
לא לזו של בית ספר, אלא מתוך תחושה אנרגטית שקורית בתוך הגוף והתודעה
ואני נורא נורא רוצה להבין אותה..
והסקרנות הזו מראה לי דברים –
פותחת צוהר לראות
תנועות אנרגטיות שמתרחשות בתוכי
ושולחת אלי מידעים שמגיחים מכל מיני מקומות מסתור, ״מבחוץ״.
אתמול בלילה ירד איזה אסימון ממש ממש פשוט
אבל ממש ממש משמעותי:
שאנחנו לא יכולים, ולא צריכים, לרפא שום דבר.
לא פיזי – לא רגשי – לא מנטאל .
אני יוצרת שדה של השראה,
שמהדהד לתאים תדר גבוה ומזוכך יותר
והם לבד, באינטיליגנציה הטבעית שלהם, מתאימים את עצמם
לתדר הזה.
ואם צריך לצאת משהו – הוא מתנקה.
ואנחנו קוראים לזה ריפוי. קוראים לזה טרנספורמציה.
הכל כבר קיים בפנים.
אני לא חושבת שאני או אף אחד אחר יכול ללמד מי מאתנו דבר.
רק אולי להזכיר, או אפילו, להיזכר ביחד.
וההזכרות הזו – קורית על ידי השראה.
שדה של השראה  – שמהדהד את האמת של הרגע
לכל תא שפתוח ויכול לקבל אותה.
כשאנחנו כותבים גריד בשפת האור – אנחנו לא משנים וגם לא מרחיבים את התודעה.
למרות שאני בעצמי קוראת לזה לא אחת ככה.
אנחנו מזינים את ההילה שלנו באמירה אנרגטית צלולה ברורה המתאומת עם
הפוטנציאלים הכי גבוהים שלנו.
והגריד, המערך האנרגטי הזה, ״הולך״ אתנו,
בכל נשימה וכל תנועה, ״מפמפם״ להילה את העוצמה הזו
והמערכת מסתנכרת ומתיישרת עם זה
כל פעם בהתאם לתהליך שרוצה לקרות.
אבל אנחנו לא יוצרים את התהליך – וזה כל כך משמעותי בעיני
להבין את זה
אנחנו רק יוצרים את שדה ההשראה, או במילים ארציות: מתפללים.
תפילה מדויקת שנשלחת לרמות הגבוהות של ההוויה,
והחיים, התנועה, השינוי, קורים מעצמם.
זה גם מה שקורה ביוגה
זה בעצם המשמעות המקורית של יוגה
(במובן של איחוד, לא של תרגול פיזי – אם כי זה גם קיים שם כמובן)
ואני מתחילה לחוש שזה השורש של כל ריפוי באשר הוא.
החיים יגידו
באהבה ובהודיה על ההקשבה