כשאחנו כותבים גרידים בואו נזכור שזו אמנות.
זה יכול להיו שלוקח למינד שלנו זמן לקבל ולהבין את זה שזו אמנות.
לזוז מהנטייה של נכון / לא נכון, טוב / לא טוב, לתחושה בפנים של איך זה מרגיש,
לתת לאינטואיציה להדריך אותנו למה יוביל אותנו לפתיחה –
זו אמנות בפני עצמה.

כשלמדתי לראשונה שפת האור, לא אהבתי את עצמי בכל התהליך שלי עם זה –
הייתי מאד חסרת בטחון, ניסיתי מאד להבין, וביקרתי מאד את עצמי על זה שאני מנסה להבין.
ולא פשוט זורמת, או פשוט יודעת.
כל חוסר האהבה הזו השתקפה כאתגר גדול, מעמסה ולבסוף ויתור על המתנה של שפת האור.
לקח לי כמעט 4 שנים עד שחזרתי.
וכלמדתי שוב והמשכת לרמה המתקדמת – התאהבהתי,
כנראה בתוכי הבשלתי לתפוס ולחוות את הרמות העדינות והעוצמתיות של איך הצורות והצבעים
מנקים את התודעה ולוקחים אותנו מעבר למגבלות התפיסה של עצמנו
ואז יש טרנספורמציות מאד מהירות
ואז יש התרגשות מאד רבה
ואז יש שמחה והודיה על הקסם הזה.

תוך כדי שאני עפה לי בהנאה מורתי הודיעה על פתיחת קורס מורים
והרגשתי אני מוכוונת לשם
על אף שמבחינתי רק התחלתי – רק עכשיו אני קולטת איך לעבוד בכלל עם שפת האור!
ההנאה רק מתחילה
אבל ידעתי שזה בנתיב הנשמה שלי ואמרתי, יותר נכון, המיינד שלי אמר כן לספיריט.
ותהליך הלימודים המשיך להפגיש אותי שוב עם אותם מקומוץ, שאריות ורבדים עמוקים יותר,
של אותה חוסר אהבה עצמית, של אותה ביקורת, אותו ניסיון לשליטה, אותו זיוף – שלפעמים אני חייה דרכו – ודרך המפגש עם שפת האור – אני רואה אותו, אני חשה אותו, הוא פשוט מתבטא וגלוי באופן אני כובתת גרידים.

וכל הזמן אני לומדת
ובקרוב גם אלמד –
ששפת האור זו אמנות.
זו אמנות שמראה לנו את הדרך לאפשר לאמנות שלנו לחיות
ויותר מזה –
היא מאפשרת לנו לחיות את החיים עצמם כאמנות.