מעבר למוזרות הקוונטית – לתיאוריה של אחדות, השפעה ושפע
נקודות העמקה לתיאורית ה”יקום המחובר” של נאסים הארמיין

מתוקף עיסוקי וענייני, אני מסתובבת הרבה בחוגים ובתנועות של ה”ניו אייג'”, בסדנאות, טקסים ותהליכים בהם יש כל כך הרבה ידע עוצמתי ושופע טוב שמביאים אנשים כמוני, חברים ב”רשת”, שעושים חקירה אישית של התפתחות ומשתפים אותה עם קהלים הולכים וגדלים.

התחום של שילוב תיאוריות מדעיות לאישוש פרקטיקות רוחניות הוא לא חדש, וסרטים בתופצה בינלאומית כמו ה”סוד” ו”בליפ”, “Through the wormhole” וקצת יותר מאוחר “שגשוג” ו”הנני” שלפו את ההבנות מתוך המעבדות וכתבי העת המקצועיים והגישו אותם לקהל הרחב. כל זה מבורך ומעלה את יכולות ההבנה שלנו לגבי המופלאות של היקום, ושלנו עצמנו, ותומך את עליית התדר הקולקטיבי.

single and double split wave patterns

ועם זאת הרבה פעמים יוצא לי לשמוע אודות פרשנויות של מכאניקת הקוונטים ובעיקר מה שנהוג לכנות ה”מוזרות הקוונטית” – תופעות בקנה המידה הקוונטי (תת-אטומי) שכאשר התגלו אי אפשר היה להסבירן במסגרת כללי המודל הקיים. חקירת עולם התופעות הללו הרחיבה את התפיסה המדעית אל ספי מה שאז נתפס כ”הזוי” , וחייבה להגדיר מחדש מה בכלל נתפס כמדעי. זוהי התפתחות מבורכת וחשובה מאד למודל מדעי שהיה עד אז מאד רציונליסטי, אובייקטיבי, מדיד ונוקשה.
עד אשר השתתפתי בקורס ההכשרה של נאסים הארמיין במקסיקו בסוף 2011 קיבלתי את הפרשנויות המוזרות שהציעה האקדמיה עצמה לתופעות של דואליות של גל/חלקיק, על אף שזה לא התיישב בתפיסה שלי עד הסוף. מתוך הלימוד איתו והמשך חקירה מתמדת של תורות שדה מאוחד, התבהרו גם סוגיות מהותיות בנוגע לאותן “מוזרויות” קוונטיות, ועל אף שעברו יותר משנתיים מאז נחשפתי לידע הזה, כמעט ולא יצא לי לשתף אותו, היות והוא טיפה חורג מעבר למידע שאפשר להעמיס בהרצאות ובערבים הפתוחים לקהל שאני בדרך כלל מעבירה. המידע הזה שאני משתפת להלן באמת לוקח אותנו עוד צעד קדימה, או יותר נכון עוד צעד פנימה לתוך “אופק האירועים” שממנו אין דרך חזרה אלא לתוך ה”חור השחור” של תורת שדה מאוחד. הגיע הזמן שעוד אנשים יהנו מהידע הזה. הרי הוא לפניכם:
מהן ה”מוזריויות הקוונטיות” ולמה הן מוזרות?

ה”מוזרויות הקוונטיות” הוא מונח שמתאר את האופן השונה והחריג בו העולם החומרי מתנהג בסטייה למקובל כאשר הרזולוציה של נקודת המבט משתנה לחלקיקים תת-אטומיים. כלומר שאם ניקח “חלקיק” גדול (אני שמה את המילה חלקיק במרכאות משום שעל פי תורת היקום המחובר ההבנה שלנו של חומר היא מוטה ולא מובנת כהלכה – נגיע לזה בהמשך) מורכב מחלקיקים קטנים יותר. זה הרי ברור. אם ניקח למשל גרגר של חול ונכניסו תחת מיקרוסקופ, נגלה עולם שלם של מיליוני אטומים של חומרים שונים, מינרלים, אבנים, ואני לא יודעת מה עוד. ואם ניקח כל אטום קטנטן אחד ונשימו תחת מיקרסקופ, ייפתח כבר עולם נוסף של חלקיקים תת אטומיים, קוונטים, בהם משתנים חוקי הפיזיקה המוכרים ונחשפות תופעות כמו “סופר-פוזיציה”, בו זמניות, “מינהור” ובעיקר הדרמה הידועה של דואליות “החלקיק הקוונטי” ששואלת בכלל על טבעו- האם הוא חלקיק או גל?

עוד על התופעות האלה אפשר לקרוא בויקיפדיה ולא חסר מידע על כך ברשת. אני למדתי את הנושא הזה בזמן הלימודים לתואר ראשון באוניברסיטה ואני זוכרת את ההתרגשות העצומה שבקושי יכולתי להכילה כשהגענו לפרשנות של חוקר בשם וילר (זוכה פרס נובל) שגרס שמה שגורם לחלקיק הקוונטי להתנהג כחלקיק – כלומר מה ש”מקריס” את פונקצית הגל של הקוונט הוא ה”צופה”, התודעה האנושית המתערבת בניסוי. זה באמת הרגיש מאד חזק ומרגש כי זה הכניס לתוך מדע שעד כה רצה לראות את עצמו באובייקטיבי, אבסולוטי, רציונלי ומדיד, התערבויות שהופכות את הפיזיקה ללא פחות מאשר הסתברות מתמטית במקום מדע מובהק שיודע לנבא תצפית מדויקת. על פי תפיסתי, זה אכן שלב חשוב ביותר בהתפתחות האנושית, של גמישות, של ענווה, של הרחבת התפיסה.

ובכל זאת נראה לי שאנחנו כבר מוכנים לשלב הבא. איינשטיין בעצמו, אגב, לא אהב את הפרשנויות של מכאניקת הקוונטים בשנות ה-60 למרות שהתורות המהפכניות שנבעו דרכו בעשורים האלה ולפני כן סללו לשם את הדרך. הוא אמר שלפי הפרשנות הזו נראה כאילו אלוהים “משחק קוביות”. הוא האמין בתיאוריה של חוקים דטרמינסטיים, לא של הסתברויות, והמשיך לחפש אחריה עד סוף חייו. הוא גם הבין שלא יכול להיות שרק בגלל שאנחנו משנים את קנה המידה של הפרספקטיבה שלנו אנחנו משנים את חוקי המשחק. זה אותו משחק בכל הרמות – של היקום ושל האטום ושל החלקיק הקטן ביותר שקיים (על פי יכולות התפיסה שלנו!). מאז, בעצם, הדומיננטיות של איינשטיין בחוגי האקדמיה ירדה, והגיע עידן חדש בעל פרדיגמה חדשה שיתכן וכיום אנחנו כבר מתקרבים לקיצו (כך על פי נקודת מבטי) ופרדיגמה חדשה שבאופק תעלה ותקבל את קדמת הבמה.

תורת היקום המחובר נכנסת לתמונה

תורת היקום המחובר שהיא תיאוריה של הכל, של שדה מאוחד, הלוקחת אותנו לתוך השלב הבא של התפתחת ונותנת פרשנות פשוטה מאד יחסית למורכבות של התיאוריות הקוונטיות. היא מחזירה קצת הגיון בריא, אך כדי להבין אותה צריך לשים לב ולחשוף כמה הנחות יסוד שמוטמעות בתוך הפרשנות שהפכה למיינסטרים שנראות כל כל מובנות מאליהן למודל הסטנדרטי של המדע, אך למעשה גורמות להסתבכויות מיותרות ול”טלאים” מיותרים ואף מצחיקים. בואו נראה איך.

שאלת: האם קוונט הואו חלקיק או גל?

בניסוי שני הסדקים המפורסם לוקחים חלקיק קוונטי (אלקטרון) ומעבירים אותו דרך שני סדקים צרים. ההנחה היא שמול כל סדק יווצר ריכוז של החלקיקים שהועברו דרכו. זוהי “התנהגות של חלקיק”. התוצאה המפתיעה היתה שדרך הסדק הבודד נוצרת תבנית שתאמה את התנהגות החלקיק, וכאשר הקוונט הועבר דרך 2 סדקים – נוצרה תבנית התאבכות המתאימה להתנהגות גלית. לכן עלתה השאלה מהוא החלקיק הקוונטי והמסקנה המפתיעה היתה שהוא גם וגם – גם חלקיק וגם גל. כלומר מרגע שיגור האלקטרון הוא הופך להיות במצב של סופרפוזיצה – של הימצאות בכל המקומות האפשריים בעת ובעונה אחת (כמו גל) ורק כאשר חוזרים למדוד אותו, כלומר מיישמים עליו תצפית, הוא חוזר להתנהג כחלקיק בודד.

בואו נתעכב רגע על ההנחה הכי ראשונית – שיש בכלל דבר כזה “חלקיק של חומר”. אנחנו כל כך מורגלים בתפיסה הזו. אין לנו ממש ברירה אחרת, ככה המוח שלנו מתוכנת. ובכל זאת זו אינה האמת היחידה. אנשים בדרכם הרוחנית יודעים מתוך עצמם שנגיעה ברבדים גבוהים של מציאות ועליה בתדר (דרך תרגול רוחני כלשהו) מזכירים לנו שלמעשה אנחנו אך ורק גלים של אנרגיה המאורגנים ביחד, והתפיסה שלנו רגילה לפרש את סוגי הרטטים הללו כמציאות דחוסה וקיימת ששונה מגל של צליל / אור / קרינה אלקטרו מגנטית וכו. וגם המדע מכיר בכך, כמובן, שהיקום כולו עשוי מתדרים, רטטים של אנרגיה, במימדים שונים.

לתורת היקום המחובר יש תשובה שמאחדת ומביאה פשטות לפער התודעתי הזה. הפתרון מצוי בהבנה מחודשת של מהו בעצם הריק ומה הקשר בינו לבין עולם התופעות שאנחנו מכנים כ”חומר”.

הריק וחומר – יחסים.

בתפיסה של המודל הסטנדרטי שכולנו תוצרים של הלימוד שלו – המציאות של העולם מורכבת מ”דברים” הנמצאים על גבי מצע שנתפס כלא רלוונטי להבנת הדברים והחוקיות ביניהם. המצע הזה הוא ריק.

לכן כשישבנו בכיתה בבית הספר והמורה הסביר/ה לנו שעשו ניסוי ובודדו מבחנה בתוך ריק, אנחנו הבנו מזה שניטרלו את השפעת הסביבה על המבחנה כדי שאפשר יהיה לקבל תוצאות אובייקטיביות. (הנחת היסוד המובלעת: לריק אין השפעה על החומר). אך מהי בעצם אנרגית הריק. והאם אין לה השפעה?

על פי תורת היקום המחובר ועוד איך שיש לה. צפיפות הריק היא אינסופית! הסיבה שאנחנו לא חווים את הצפיפות הזו כבעלת השפעה על המבנה שלנו זה פשוט כי אנחנו לא מכירים שום חוויה אחרת. לא יכולה להיות. זה כמו להבין שאנחנו כל הזמן שוחים בתוך בריכה של מים שלחץ המים בה הוא אינסופי, אך היות ולא ביקרנו אף פעם בחוף, אנחנו לא יודעים שום חווויה אחרת. לכן קל לנו לחשוב כאילו הוא לא קיים או שרמת האנרגיה בו אינה רלוונטית. אך היא רלוונטית ועוד איך!

יש כל הזמן יחסי גומלין, הזנה אנרגטית, שיתוף פעולה בין הריק ובין ה”חומר” שלמעשה נברא מתוך הריק.

היקום כולו הוא למעשה רשת אנרגטית אחת, אנרגיה אחת, שלעיתים מופיעה במצב פוטנציאלי “טהור” בו יש יציבות מושלמת – מצב זה הוא אנרגית הריק, או יריעת החלל-זמן, (מבנה גיאומטרי סדור שהפיקסל הבסיסי שלו זה 64 טטרהדרונים) והמצב השני הוא שאותה אנרגיה מתכנסת לתוך סינגולריות בה שיווי המשקל המושלם מופר. כאשר יריעת החלל זמן מתכנסת לתוך סינגולריות נוצר סביבה מבנה דינמי של חור שחור-לבן שהוא למעשה טורוס כפול – וורטקסים מלמעלה ומלמטה (יש תנועה סביבות בלתי פוסקת בין הריק לסינגולריות המופיעה כוורטקס – מערבולת של אנרגיה). מי שנמצא מחוץ להתרחשות הזו של החור שחור-לבן יבחין בגלי הכבידה ובגלים האלקטרו מגנטיים שהיא יוצרת ובהתאם לרטט שלהם יאבחן אותם כ”חומר”, כ”דבר”. (עוד על התיאור של חורים שחורים – לבנים במאמר המבוא לתיאוריה כאן).

מכאן שמדובר באנרגיה אחת שבמצב הארגון המושלם שלה היא נתפסת כ”ריק”, כאילו אין בה כלום, וזה הודות למבנה הגיאומטרי המושלם שלה, ובמצבי התנועה שלה בה היא מתגלמת דרך סינגולריות, היא נתפסת כ”חומר”, שזה למעשה וורטקס שכלוא בתוך יריעת החלל-זמן עצמו.

זה ידוע כבר כמה עשורים שכל עולם החומר שאנחנו מכירים – כל הכוכבים, הגלקסיות, הביולוגיה – הכל – 99.99999% ממנו הוא ריק. החומר עצמו הוא כמעט כולו ריק. ומהו אותו אחוזון קטן? על פי תפיסת שדה מאוחד של נאסים הארמיין, זו גם אנרגית ריק, רק בהתארגנות שונה. ההתארגנות השונה של אותה אנרגיה מייצרת תפיסה שונה כאילו מדובר ב”דבר” מובחן, ב”חומר”. זה רק ענין של דינמיקה שונה של אותה האנרגיה. ורק ענין של מאיזו נקודת מבט אני מסתכלת – מבחוץ או מבפנים?

ולפשט את העניין : המשל הטוב ביותר להבין את חלוקת האנרגיה הזו הוא בריכה של מים. מכירים שלפעמים נוצרות מערבולות קטנות במים בגלל שינויי לחץ? המים במצב המנוחה שלהם מחוץ למערבולת משולים לריק, לאנרגיה האינסופית ביציבות המושלמת, במנוחה, והמערבולת הקטנה משולה לחומר שנברא ומתקיים מתוכה וביחסים איתה. נכון שקל לראות שזו אותה אנרגיה רק בהתארגנות שונה?

כך היא אנרגית הריק ביקום.

וחזרה לניסוי 2 הסדקים המפורסם ששואל את השאלה שאולי כבר נראית לכם מצחיקה אחרי שהרחבנו את התפיסה לגבי מהו חומר – האם הקוונט הוא חלקיק או גל?

מהזוית הזאת אם ניקח מערבולת של מים בתוך בריכת מים ונעשה עליה את ניסוי שני הסדקים – נגלה שכל התופעות שנראו מיסטיות ברמה הקוונטית מקבלות פשרנות פשוטה ובהירה. לא שינינו את הניסוי אלא את הבנת מהו ה”דבר” עליו עושים את הניסיו. אם מבינים שזהו איננו חלקיק כי אין דבר כזה, הכל למעשה הוא סוג של גל, וורטקס.

וכך כאשר בשנים האחרונות בוצע אותו הניסוי שבזמנו העלה את השאלה, רק ברזולוציה מקרוסקופית, כלומר לא קוונטית, על פי דינמיקה של נוזלים, והתקבלו בדיוק אותן תוצאות שהתקבלו בניסויים הקוונטיים!! כלומר אותו ניסוי של שני סדקים בקנה מידה גדול מקוונטיים – של “חומר” אמיתי נוזלי, הוליד את אותן התוצאות! זו כבר אינה “מוזרות קוונטית”, זו התנהגות פשוטה על פי דינמיקת נוזלים.

הפיזיקאים Yves Couder ו- Emmanuel Fort ביצעו ניסוי בו הם יצרו ויברציות מהירות בתוך אמבטית שמן, הם הצליחו להקפיץ טיפות של סיליקון על פני השטח, ובמקום שהן ישקעו לתוך הנוזל, הן יצרו את תבנית ההתאבכות הגלית. דרך הניסויים הללו הם הצליחו לשחזר את כל התופעות שיוחסו קודם לנכונות רק ברמה הקוונטית כמו “מינהור” ובו זמניות.

experiment_slit 1

experiment_slit
כבר שנים שנאסים הארמיין טוען שאפשר לנתח מחדש את כל התוצאות שנצפו בניסויים שהוכיחו כביכול את המבנה הדואלי של חלקיק / גל אל ידי הבנת דינמיקה של נוזלים. למרות שעל פני השטח כשאנו מתבוננים בטיפות הסיליקון שיצורות את תבנית ההתאבכות, אנחנו לא רואים קשר בין הטיפות (ה”חומר” בגרסת המודל הסטנדרטי, או בגרסה של היקום המחובר ה”וורטקסים”) עצמם, אנחנו לא רואים שמתחת לפני השטח הן נשארות מחוברות בקצוות של הוורטקסים. זה ממש כמו חור תולעת!

עובדה זו עולה בקנה אחד עם הממצאים של המדען בן זממנו לאונרד סאסקינד (Leonard Susskind) שעוסק בעקרון ההולוגפרי קבע שבו זמניות בין חלקיקים יכולה להיות תוצאה של רשת של חורי תולעת ביריעת החלל-זמן.

אנרגית היקום פועלת על פי דינמיקה של נוזלים, גם ברזולוציה הקוונטית וגם ברזולוציות הגבוהות יותר. ככה זה. אין פה מוזרות. יש פה תיאור שונה שמוליד תוצאות פשוטות להבנה, קלאסיות ואלגנטיות. ותשאלו למה לא שמענו על זה??

רגע – אתם אומרים, אבל מה עם כל הקטע שהצופה, המתבונן הוא זה שמשפיע על תוצאות הניסוי?

השפעת הצופה על הניסוי

בגדול אפשר לומר שהצופה משפיע על הניסוי רק מתוקף היותו הוא עצמו ביטוי מקרוספקופי של תצורה קוונטית.

כמו כן בשביל לתקוף את השאלה הזו כדאי לשים לב להנחת יסוד כמעט בלתי נראית המגולמת בשאלה הזו. ההנחה שהצופה האנושי משפיע על תואצות המדידה מוציאה מהחשבון השפעה של אינספור “צופים” מסדרי גודל שונים שמשפיעים כל הזמן על הכל. הנחת היסוד המובלעת כאן היא שהריק הוא ריק. ורק אם אנחנו במודע מכניסים משהו לריק אז מתקיים בו משהו.

על פי תורת היקום המחובר של נאסים, וגם על פי המודל הסטנדרטי בעצמו – הריק איננו ריק! הוא למעשה מלא בא-י-נ-ס-ו-ף אנרגיה.

האיסופיות הזו היא למעשה ההכללה של כל נקודות המבט השונות של היקום שחווה את עצמו דרך נקודות הקצה שלו – אותם אינספור חורים שחורים-לבנים המתקיימים בו זמנית אחד בתוך השני לאיסנוף, כל הזמן נמצאים בקשר דרך הסינגולריות שלהם עם אותו הריק. זה למעשה מנגנון של איסוף מידע ופידבק המתקיים ביקום ודרכו מתקיימת האבולוציה.

כל יחידה בעלת תודעה עצמאית שיכולה להיות קטנה ככל שתהיה מתקיימת בזכות הקשר בינה ובין הריק ונמצאת כל הזמן ביחסים של החלפת מידע בין עצמה ובין – שימו לב – כל יתר הנקודות ביקום. זה אומר שבבואי למדוד משהו – זה לא שהמדידה משנה אותו , זה שהוספת עוד נקודת תצפית מוסיפה עוד אלמנט של השפעה בתוך מנגנון ההשפעות הבלתי פוסק. זה מובן מאליו שהצופה, הסינגלוריות שלו מייצרת גלים אלקטרו מגנטיים של השפעה על הנמדד. וזה גם משפיע ברמות שאנחנו לא יכולים בכלל לתפוס, יחד עם עוד אינספור גורמים שאנחנו לא מודעים אליהם בתוך משחק ההשפעות הקוסמי.

כדי להבין את זה טיפה יותר לעומק אני רוצה לספר על הגילוי המהפכני ביותר והמשנה פרדגימות של כבידה קוונטית שהתיאוריה הזו מציעה. המידע מבוסס על מאמר שהוציא נאסים לפני כשנה וחצי (מאמר פיזקלי שאני לא קראתי היום והוא בשפה מדעית שעבורי היא מסובכת) לינק למאמר, אך שמעתי אותו מסביר מספר רב של פעמים גם בכנסים וגם בשיחות טלפון ווידאו קבוצתיות. מכון המחקר שלו עובד על ניסוח מאמר לא מקצועי בתחום לטובת הציבור הלא-מדעי, אך הוא טרם התפרסם. ולכן בינתיים אני נותנת את התוספת הזו – שגם למי שמכיר את העבודה של נאסים, אני מאמינה שיביא חידוש ובהירות.

כבידה קוונטית

בתיאוריה של נאסים הרמיין ובמיוחד דרך המאמר החדש שלו (Quantun Gravity and the Holographic Mass), הוא הצליח לתאר ולחשב את הכבידה קוונטית, המתחוללת כתוצאה מהיחסים בין הדבר המסוים הנמדד < ליקום כולו. כן, ליקום כולו. כלומר, במקום למדוד את הפרוטון (גרעין האטום) במנותק משאר העולם – כלומר לבודד אותו, ולמדוד אותו (מה שקורה במודל הסטנדרטי והוא תוצר של הנחת יסוד שהריק הוא ריק – שוב, על אף שמוכח מדעית שזה לא כך. מה שנהוג לעשות במעבדות המדידה זה “להטיס” חלקיקים במאיצים כדי לגרום להתנגשות מהירה שתעיף ותבודד חלקיק אחד, וכך אפשר יהיה למדוד אותו).

החישוב של נאסים נעשה על ידי בחינת היחסים בין הפרוטון האחד לכל יתר הפרוטונים ביקום. כי הכל מחובר! לכן אי אפשר באמת לבודד חלקיק, אלא רק לחשב את יחסי המסות בינו ובין יתר האנרגיה ביקום. לקריאה על כך במאמר כאן.

יש הבדל אם מודדים מסה של גוף מסוים על פי העקרון ההולוגרפי שפירושו מסה שנובעת מהתנודות של הריק בתוך נפח הפרוטון עצמו. לבין המסה כפי שהיא נמדדת ונצפית מחוץ לאופק הארועים שלו, כלומר איך הפרוטון נחווה “מבחוץ”, “מהעולם”. על מנת למצוא את המסה של הפרוטון האחד – צריך למצוא אותה בתוך ההקשר של הרשת של חורי התולעת המקושרת לכל יתר הפרוטונים ביקום.

כלומר עלינו לחשב את המסה של הפרוטון כביטוי של ההשפעה של כל הפרוטונים ביקום על הפרוטון הבודד הנחקר. והפלא ופלא – החישוב הזה מניב את התוצאה המתקבלת בניסויי מעבדה. כלומר המסה הסטנדרטית של הפרוטון (1.672295215 X 10 בחזקת 24-).

המסקנה המתבקשת היא שהמסה הנמדדת, זו שאנו “רואים” בעולם היא בעצם תוצאה של מסות עצומות (המסה שבתוך הפרוטון מול המסה של כל היקום) המבטלות אחת את השניה. ה”שארית” – היא מה שרואים. מה שאפשר למדוד.

למעשה מתגלה כאן המקור לכבידה = והוא התנודות של הריק שמבטלות אחת את השניה בהתאם להתארגנות ביחסים שונים. המסה של החור השחור היא אם כן תוצאה של כל המידע שיש ביקום והיחסים שלו אל החור השחור הספציפי. אם המבנה הפנימי של החור השחור קשור לכל יתר החורים השחורים ביקום – אנחנו לא נראה את זה, כי אנחנו מבחוץ, מחוץ לאופק האירועים. מה שכן נראה זה את היחסים כלומר – כמה מהמידע של כל היקום החור השחור מבטא? כמה מידע יכול החור השחור לבטא ולהקרין החוצה, דרך הממברנה שלו?

אם כך ביססנו על פי תורתו של נאסים את ההבנה ש”הדבר” מתקיים כל הזמן כתוצאה של עצמו מול כל יתר ה”דברים” ביקום. לכן המסקנה המרעישה שהצופה משפיעה על הנצפה היא מובנת מאליה. היא לא המסקנה אלא נקודת המצוא. שוב, ה”גילוי” הזה מרעיש רק כאשר לא מבינים את רשת יחיס הגומלין המלאה והעצומה המתקיימת כל העת שהיא הנשימה של היקום, המאחדת את כל אינסוף התצפיות הקטנות, המגולמות דרך הסינגולריות של כל החורים השחורים עם כל יתר התצפיות הקיימות. שוב, זה עוד קצת מרחיב את יריעת התפיסה שלנו. וכן, ברור שההשפעה מתעצמת כאשר נותנים לה תשומת לב = מוסיפים לה אנרגיה.

פרשנות מחודשת לבו זמניות

מלבד מה שתיארנו קודם לכן בנושא הוורטקסים המחבורים בקצוותיהם בחור תולעת, אפשר גם שוב להבהיר שעל רקע המתואר כאן לעיל הנושא של בו זמניות מתקיים הודות לרשת חורי התולעת המקשרת בין סינגולריות של כל חור שחור עם הריק. לכן כדי לעבור מסינגולריות אחת לשניה כל שעלי לעשות זה להכנס לתוך הסינגולריות, ומשם יש לי גישה לכל הסינגולריות ביקום, בין אם זה ביבשת אחרת או גלקסיה אחרת, אין משמעות לזמן כי המעבר הוא באורך יחידת פלנק אחת, או מספר קטן ביותר שלהן (זו רשת שקשורה לקני-מידה – כלומר יש ההתארגנות ההולוגרפית פרקטלית שיוצרת יחסים לפי קנה מידה (scale relationships). כך מידע עובר ביקום.

ורגע של השראה: מתוך החקירה אודות כבידה קוונטית, נאסים חקר ומצא שעל גבי הפרוטון (גרעין האטום) יש “הדפס” של פרח החיים שהוא תבנית ההתאבכות של ספירות אורכי הפלנק העוטפות אותו. יש 10 בחזקת 40 ספירות פלנק על גבי האטום – וכל אחת מהן מחוברת דרך חורי תולעת לעוד 10 בחזקת 40 ספירות פלנק של פרוטונים נוספים. זה בעצם הרשת של הריק, כך עובר מידע ביקום, הגבול הזה של 10 בחזקת 40 יוצר את ההולוגרמה הפרקטלית, והמידע של כל היקום כך קיים בו זמנית דרך כל נקודת כניסה שכזו.

מה שבתדר שלנו, מה שאנחנו מהדהדים, מגיע מכל קצה ומרחק. כי אין בעצם מרחק ואין גם זמן ליניארי. יש תנועה פנימה והחוצה, כמו פעימה, ודרך חורי התולעת יש גישה לכל דבר ביקום. בכל רגע. בו זמניות? כן, בהחלט. דרך רשת ההולוגרפית הפרקטלית של “פרח החיים”.

_____________________________________________________________________________________
המאמר נכתב בהסתמכות על כתבתו של William Brown

Quantum Weirdness Replaced by Classical Fluid Dynamics