תורת השדה המאוחד של נאסים הרמיין
עיקרי התיאוריה והשלכות להתבוננות רוחנית

בשנים האחרונות אני חוקרת וגם מלמדת את תורת השדה המאוחד של הפיזיקאי וחוקר היקום נאסים הרמיין שנקראת “היקום המחובר”. תורת שדה המאוחד היא משאלת ליבו של כל איש מדע וחקירה, והמדע המודרני מחפש אותה ומתקדם לכיוונה מאז ימי איינשטיין. הכוונה היא לתיאוריה מדעית ש”מאחדת” את השדות – כלומר מביאה את אותו סט חוקים, משוואות ונוסחאות לכל הגופים ביקום: ה”גדולים”, קרי הקוסמולוגיים, וה”קטניים” כלומר האטומים והתת-אטומיים, מה שמכונה כיום מכאניקת הקוונטיים.נכון להיום, שדה המחקר המדעי מפוצל לשני מודלים שונים לגמרי אשר מתארים את הגופים הגדולים לעומת הקטנים, והביולוגיה היא גם סיפור אחר לגמרי. אבל אנחנו חיים ביקום שלם, בו כל הגופים הגדולים מורכבים מגופים קטנים יותר. כל כוכב, צמח ומולקולה מורכבים מאותם אטומים, ולכן חייבת להיות בעצם רק תורה אחת, שהולמת ותואמת את קני המידה השונים.סוגיה זו היא אולי הדילמה הבלתי פתורה המרכזית במדע, והיא מניעה את התפתחות המדע בכיוונים שונים – פיתוח תורת מיתרים, בקשה למצוא כבידה קוונטית, תקוות לגבי ה”חלקיק האלוהי” ועוד. אפשר לחפש בויקיפדיה כל אחד מהמושגים שהזכרתי כאן, ותמונת המצב המצטיירת היא אותו חיפוש, אותה כמיהה בת יותר מ- 100 שנה ל’תיאוריה של הכל’.
איך הגענו למצב כזה? למה התפתח השדה המדעי כך ומהם הכוחות החברתיים שעומדים מאחורי התפתחות זו ומשמרים אותה

היסטוריה קצרצרה של המדע והבנייתו כאמת האבסולוטית

הסיפור של המדע המודרני הוא די חדש, ועם זאת התרבות המערבית ממשיכה לקדש אותו ולתת להסברים מדעיים את הבכורה על פני כל הסבר אחר. מה שנחשב כדתי, רוחני, מיתי או פסיכולוגי מושלך תחת הקטגוריה של “סובייקטיבי”, בעוד מה שנחשב כרציונלי, מחושב, מדויק והכי חשוב אמפירי (כלומר בעל יכולת להימדד ולהיבחן במעבדה)  נחשב “אובייקטיבי”. שזה כמעט שם נרדף למדעי.

כבר לפני כעשור וקצת יותר, תוך כדי לימודיי באוניברסיטה, הבנתי עד כמה שרירותי ותלוית היסטוריה ותרבות ההבחנה הזו. העליונות של המודל המדעי היא בסך הכל מה שנקרא “הבנייה חברתית” –  פרשנות מסוימת שהחברה בזמן ומקום מסוימים נתנה לה עדיפות, עליונות, כמו שמה אותה על כסא המלכות, ודי מהר – פעולת ההכתרה נשכחה, ורק התוקף של השליטה נשאר.

השורשים של הסיפור הזה קשורים עוד למהפכה הצרפתית, שהולידה את הנאורות והמודרנה, ומתוכן את המהפכה המדעית** (על המהפכה המדעית בויקיפדיה).

Picture

קשה לתאר איך העולם היה נראה ללא המהפכה המדעית, שהביאה איתה בשורה טכנולוגית מתקדמת בקצב התפתחות מטורף, שרק הולך וגובר. כל כך הרבה דברים המהפכה הזו הביאה, וטוב שכך. ועם זאת – יש איזו תחושה שמסתמנת של איזשהו קצה גבול ליכולת של הפיתוחים הטכנולוגיים לשפר את איכות חיינו, בעיקר לאור העובדה שהם באים בד בבד עם תיעוש, זיהום, ושליטה הולכת וגוברת של מונופולים וטייקונים תעשייתיים ופיננסיים על מציאות חייהם של מיליארדי אנשים.

אחת המגמות הבולטות כיום היא שגם בלי ללמוד ולחקור, אלא רק מתוך ההתפתחות של התודעה האנושית הקולקטיבית (והמון בזכות האינטרנט והיכולת לשתף מידע במיידיות מכל נקודה בעולם), אנשים מתחילים להבחין ולהבין דרך עצמם, דרך הפרשנות שלהם את האירועים הייחודיים של התקופה, שמשהו בסיפור הזה איננו שלם. והדרך הזו לא רק שאינה עושה אותנו מאושרים, אלא גם מרכזת שליטה בידי מעטים, מכפיפה אותנו לחוקי משחק מאתגרים בלשון המעטה, ומה שהיה בו הבטחה של בטחון, שפע, הוגנות וערכיות – מתגלה כאינו מספק את הסחורה.

אז הקדמה קצרה זו היא רק כדי למקם את התמצית של עיקרי תורתו של נאסים הרמיין, כפי שאני רואה אותה, בתוך הפרספקטיבה הנוכחית של העולם המשתנה, התבניות המערכתיות הקורסות, והחיבור המחודש של יותר ויותר אנשים לידיעה הפנימית שלהם, לאינטואיציה, לדרך הוליסטית יותר המשלבת מחדש את החיבור לאדמה ולחכמת הלב, המשלבת את הרוח והחומר.

Picture

 אז מה זה “שדה מאוחד” ואיך הבנתו יכולה להשפיע על מציאות חיי?

השדה המאוחד הינה תפיסה שאומרת שהכל מחובר. שהריק, יריעת החלל-זמן, מה שאיינשטיין גם כינה ה’אֶתֶר’, הוא מעין “מרבד” של אינסוף אנרגיה. אינסוף מידע. זהו בעצם שדה אחד, מאוחד, קולקטיבי, שהחומר מתבטא דרכו, להתארגנות במבנים פרקטליים המוטמעים אחד בתוך השני. בדיוק כמו שמערכת שמש מוטמעת בתוך גלקסיה, והמולקולות המרכיבות את התאים שלנו מוטמעות בתוכן. יש להתארגנות הזו סדר, דינמיקה וחוקיות משלה. תפיסה של שדה מאוחד היא סוג של היפוך של התפיסה המקובלת במדע – שרואה את הריק כרקע שעל גביו פרושים ומתנהלים דברים ביקום. הריק איננו בעל חשיבות רבה, אלא הדברים שמתארגנים על גביו הם העיקר. בתורת השדה המאוחד הריק הוא הארגון המושלם של אנרגיה אינסופית, וה”דברים” המופיעים מתוכו למעשה נובעים ממנו. הריק בתפיסה זו הוא המקור לכל הדברים המופיעים ביקום.

בתורת היחסות הכללית של אינשטיין הריק מדומה ליריעה של טרמפולינה, שמתקמרת כאשר גופים בעלי כבידה משפיעים עליה – ולמעשה יוצרים שדות כבידה אשר משפיעים זה על זה. תיאור זה היה מהפכני לתקופתו והוא שינה את מושג הכבידה מכוח שהוא אינהרנטי לחפץ –כלומר מתפיסה של “אם התפוח נופל מהעץ סימן שיש בו כוח של כבידה”, לתיאור של כבידה שנובעת משדות הכבידה של גופים והשפעתם על המרחב. תפיסה זו היא צעד בדרך לתורה של שדה מאוחד – כי היא מכירה ביריעת החלל זמן כמחוללת הכבידה ולא בכוח הטמון בגופים עצמם. “היקום המחובר” לוקח הבנה זו צעד קדימה ורואה ביחידות פלנק שהן התנודות הקטנות ביותר של הריק, את מקור הכבידה. זוהי כבידה קוונטית, שפותרת את הקושיות הסבוכות ביותר במודל המדעי הנוכחי.

איינשטיין וחורים שחורים ~ אופס… מהפכה

כאשר איינשטיין פרסם את משוואות השדה שלו במסגרת תורת היחסות הכללית (1915), הוא לא פתר אותן, אלא רק הציג אותן. הפתרון הגיע באותה השנה מאת קרל שוורציילד שקבע שכדי לחשב את יחסי הכבידה לפי תיאורו של איינשטיין, יש להניח את קיומו של פוטנציאל אנרגיה אינסופי במרכז הגופים הנמדדים, דבר הנקרא נקודה של סינגולריות. מאוחר יותר התיאור הזה קיבל את השם חור שחור, ופירושו שכל אנרגיה המגיעה אל אופק האירועים של החור השחור, חייב “להישאב” פנימה. כולל אור, לכן הוא נקרא חור שחור. שוורציילד למעשה ניסח את הרדיוס המתמטי לחור שחור, ומתוך הפתרון שלו אפשר בעזרת רדיוס והמסה של גוף לגלות האם הוא חור שחור.

אינשטיין לא כל כך אהב את הפתרון שהציע שוורציילד, כי הרעיון של חורים שחורים היה נראה ‘הזוי’, ולא ממשי. אך הוא קיבל אותו כי הוא נתן את החישובים המדויקים של תנועת כוכבי הלכת וחישובי שדות הכבידה שלהם. חשוב גם לספר שמרגע פרסום תורת היחסות הכללית, לקח 4 שנים עד אשר היא קיבלה את היחס הראוי לה. ב-1919 היה ליקוי חמה מיוחד שהוכיח את עליונות התיאוריה הזו על פני התורה הניוטונית שעד אז שלטה, ובעצם כך בן לילה הסתמנה מהפכה אשר שינתה לגמרי את פני המדע. גם אחרי קבלתה, הנחת קיומם של חורים שחורים נתפסה כנכונה לצורכי חישוב בלבד, ואף אחד לא שקל וטען שכל הגופים הנמדדים – כולל השמש, כדור הארץ, הגלקסיה שלנו וכו’ – הם אכן בעלי פוטנציאל של אנרגיה אינסופי במרכזן – שהם חורים שחורים.

נאסים הרמיין טוען בתיאוריה המדעית שלו שהכל ביקום זה חורים שחורים, בקני מידה שונים, והם מוטמעים אחד בשני, בצורה פרקטלית. החידוש שלו היא בהוספת אנרגיה של תנועה, של ספין, לחורים השחורים (שבתיאוריה של אינשטיין וחישוביו של שוורלציילד הם סטטיים). וגם הבנה שבניגוד לתיאור המקובל של חור שחור כגוף שבולע כל מידע, כולל אור, לתוכו, התיאור של הרמיין הוא של גוף שבולע אנרגיה ומידע (כל דבר שעובר את אופק האירועים נבלע לתוך הסינגולריות), אך מידע גם קורן החוצה ממנו. יש פידבק לופ (feedback loop) של המידע. מידע נכנס מהקצוות (וורטקס עליון וורטקס תחתון) ויוצא גם משם וגם מהמשווה- דרך גלים גרביטציוניים שהם למעשה הקרינה האלקטרו מגנטית. לכן חור שחור לא חייב להיות שחור. הוא למעשה חור שחור / לבן. חורים שחורים שאנרגיה נתפסת בגלים הגרביטציוניים שהם מפיקים במשווה – נראים בפנינו כגלקסיות למשל, וחורים שחורים שחומר לא נתפס שם – נראים שחורים. כלומר אינם נראים. זוהי הגדרה שונה ומשמעותית, כיוון שלפי התיאוריה של הרמיין – כל דבר ביקום הוא חורים שחורים בקני מידה שונים.

 

Picture

 


חור שחור = הדינמיקה הבסיסית של התארגנות אנרגיה ביקום

חור שחור הוא מבנה שבגרעינו נקודה של סינגולריות, של שקט מוחלט, המתבטאת בגיאומטריה של משושה תלת מימדי (קיוב-אוקטהידרון). ההשפעה של אותה נקודת סינגולריות היא ביצירת מבנים אנרגטיים סביבה של דאבל טורוס (טורוס= מבנה כמו של סופגניה, צמיג) אחד מלמטה ואחד מלמעלה. כאשר במשווה – מהמרכז של אותו מבנה יוצאת קרינה אלקטרו-מגנטית. למעשה הדינמיקה הזו היא דינמיקה של חיים. מידע נכנס ויוצא דרך הוורטקסים העליונים והתחתונים, וגם מתבטא כגלי כבידה מהמרכז.

יש כאמור פידבק של מידע, וזרימה בלתי פוסקת של אנרגיה החוצה וחזרה פנימה. מבנה זה על פי המודל של נאסיםהרמיין, מאפיין כל דבר ביקום, החל מהגופים האסטרונומיים, התא ביולוגי, הלב האנושי, אטומים והגופים התת-אטומיים. הכל זה חורים שחורים בקני מידה שונים.
בעבר, עם פרסום התורות של איינשטיין וגם הרבה אחרי כן, ההנחה שחור שחור קיים במציאות היתה מגוחכת. היום מוצאים אותו במרכז של כל גלקסיה שמגלים בחלל בעזרת מכשור טכנולוגי שהולך ומתקדם.הממצאים המדעים מהתבוננות והבחנה מאשרים את המודל של נאסים, לאט לאט.. נאסים מרחיק לכת מעבר למקובל וטוען שגם כדור הארץ, השמש, התא הביולוגי והאטום – הם חורים שחורים! טענות אלה אינן מקובלות כיום במדע, בגלל תפיסות שונות, אך עוד מעט נראה מדוע יכול להיות שהכל זה רק ענין של תפיסה..

שלב ראשון באיחוד השדות – חורים שחורים

על אף ההתקדמות של המודל המדעי הסטנדרטי בכל הנוגע להכרת קיומם של חורים שחורים בחלל, ואפיל במרכז הגלקסיה שלנו, הטענה שהאטום הוא חור שחור עדיין נתפסת כמופרכת וכאינה עולה על הדעת, וזאת בעיקר בגלל המסה. כאמור, לפי משוואות שוורציילד, צריך להיות יחס מסוים בין הרדיוס למסה של הגוף כדי להחשיבו כחור שחור.המסה של הפרוטון (גרעין האטום) כדי שהאטום ייחשב כחור שחור צריכה להיות 10 בחזקת 14. שזו מסה די רצינית לגדול הפרוטון. המסה הנמדדת במעבדה היא בסביבות 10 בחזקת 24-. כלומר יש הבדל 38 סדרי גודל. לכן הטענה שהאטום הוא חור שחור נראית כמופרכת, על פניו.
אבל – כאן מגיע הסוויץ’. כלומר את ההבדל בין המסות של הפרוטון (גרעין האטום) בין זו הנמדדת במעבדה לבין זו הנובעת מחישובו כחור שחור –  אפשר להסביר על ידי שינוי הפרספקטיבה שמאפיינת בדיוק את השינוי המהותי והעמוק שהתיאוריה של נאסיםהרמיין מציעה לתפיסת העולם שלנו.

בתיאוריה של נאסיםהרמיין ובמיוחד דרך המאמר החדש שלו (Quantun (Gravity and the Holographic Mass, הוא הצליח לתאר ולחשב את הכבידה קוונטית, המתחוללת כתוצאה מהיחסים בין הדבר המסוים הנמדד < ליקום כולו. כן, ליקום כולו. כלומר, במקום למדוד את הפרוטון ב”מנותק” משאר העולם, כלומר לבודד אותו, ולמדוד אותו (מה שנהוג לעשות  במעבדות המדידה זה “להטיס” חלקיקים במאיצים כדי לגרום להתנגשות מהירה שתעיף ותבודד חלקיק אחד, וכך אפשר יהיה למדוד אותו). החישוב של נאסים נעשה על ידי בחינת היחסים בין הפרוטון האחד לכל יתר הפרוטונים ביקום. כי הכל מחובר!  לכן אי אפשר באמת לבודד חלקיק, אלא רק לחשב את יחסי המסות בינו ובין יתר האנרגיה ביקום. נשמע מסובך? זה דוקא מניב משוואות מאד פשוטות (יחסית).

אני אנסה לתאר בקצרה, בלי מתמטיקה, את שינוי התפיסה הזה, שמסביר כל כך הרבה, ומהווה את נקודת האחיזה של שינוי הפרדיגמה במדע. שינוי שמבטא תפיסת עולם הוליסטית, קוהרנטית, הרמונית ושופעת.

אל תוך הפרוטון

ניקח צעד אחד אחורה בשביל להתקדם ונחזור רגע אל הריק, איך מחשבים את צפיפות האנרגיה בו, ולמה זה מהותי לענייננו. אז לפי המודל המקובל בפיזיקה הקוונטית צפיפות האנרגיה של הריק “אמורה” להיות אינסופית. בספר הקלאסי של מבוא לפיזיקה כתוב:

present-day quantum field theory “gets rid by a renormalization process” of an energy density in the vacuum that would formally be infinite if not removed by this renormalization
pp 426)})Gravitation: Misner, Thorne, Wheeler }

כלומר – במודל הסטנדרטי של הפיזיקה מכירים בצפיפות אינסופית של אנרגיה בריק, אך מטעמי נוחות, הם עורכים למספר רה-נורמליזציה, כלומר “חותכים” את האינסוף למספר כמותי (שהוא עדיין עצום = 10 בחזקת 93).

ההפתעה הגדולה היא שעל אף שהמודל הכיר בצפיפות אנרגיה אינסופית – או אפילו סופית אבל עצומה – אין לעובדה זו השפעה ניכרת על תיאוריות במודל הסטנדרטי, ואפילו אפשר להגיד שדי מתעלמים מכך. זו אחת מהסטיות החמורות של הפרדיגמה המדעית הנוכחית, לפי הרמיין.
ואיך הגיעו למספר הכמותי המדיד?
החישוב של צפיפות האנרגיה בריק מבוסס על קבוע פלנק, שהוא קבוע קטנטן, בסדר גודל של 10 בחזקת 34-. זוהי בעצם התנודה הקטנה ביותר האפשרית של הריק, היכולה להימדד. אז חישוב כמה יחידות פלנק אפשר לדחוס לתוך נפח מסוים מולידה את צפיפות האנרגיה הנמדדת. בעזרת אורך פלנק, ניתן לחשב צפיפות, אנרגיה, מסה, של כל דבר, גם בעולם הקוונטי וגם בעולם של הגופים הגדולים.

בהקשר הזה ראוי לציין נקודה מעניינת שממחישה עד כמה המודל המדעי התקני הסתבך –מה שמכונה “קטסטרופת הריק”.
הקטסטרופה מיוחסת להפרש של 122 סדרי גודל בין צפיפות הריק ברמה הקוסמולוגית (כפי שהיא נמדדת בעזרת מכשור ולוויינים) וצפיפות הריק הנמדדת במונחי התיאוריה הקוונטית. זהו אותו ריק! אותו “רקע”, וחייבת להיות לו צפיפות אחת קבועה, שבאה לידי ביטוי באופנים שונים בקני המידה השונים של המערכות השונות.
כדי להסדיר את הפרש הצפיפויות, וכדי להסדיר את המשוואות הקוסמולוגיות הנוגעות להתפשטות היקום, הוסיפו למשוואות אנרגיה שנקראת “אנרגיה אפלה”. אפלה כי לא רואים אותה, לא מודדים אותה, אלא רק מניחים את קיומה כדי להסדיר את המשוואות. זה מה שנאסיםהרמיין מכנה “Physics as you go”. ישנם מספר מקרים בהם כוחות “מומצאים” כדי להסדיר משוואות, ולא כי יש עדות עליהם מתוך ההתבוננות שלנו על עולם.

וחזרה לענייננו – הפרוטון – האם הוא אכן חור שחור? ואם כן – מה זה אומר לנו על היקום?

אז הסיפור המעניין ביותר הוא סיפורו של הפרוטון, גרעין האטום, שכפי שהזכרתי קודם, קשה למדענים להסכים שהאטום הוא חור שחור בגלל הפרשי המסה בין “מסת שוורציילד” (שמגדירה את המסה של חור שחור) לבין המסה הנמדדת במעבדה.
אבל.. כאשר אנחנו מתחילים לחקור את האטום במונחי יחידות פלנק, דרך החישוב פורץ הדרך של נאסים, מתגלה דרך חדשה להסתכל על כבידה, שמאשרת שהפרוטון הוא אכן חור שחור וגם “על הדרך” מאחדת את השדות הקוונטיים והקוסמולוגיים, דרך הגילוי של הכבידה הקוונטית.

 ניסוי קזימיר

אז יאללה .. הגענו לישורת האחרונה!

ניסוי קזימיר שהוכיח שהריק מלא באנרגיה. בזכות יצירת שיפוע בין תנודות הריק – הלוחות נדחקו אחת אל השניה. נוצר מתח בין אורכי הגל שבריק. התנודה הקטנה ביותר של הריק נקראת יחידת פלנק.


העקרון ההולוגפרי וכבידה קוונטית

נאסים התחיל בחישוב פשוט –פשוט מאד: כמה יחידות פלנק, שמחושבות כספירות פלנק, צריך בשביל לכסות את פני השטח של הפרוטון? התשובה המחושבת היא 10 בחזקת 40. וכמה ספירות פלנק קטנות יש בתוך הנפח של הפרוטון ? 10 בחזקת 60. כאשר הוא חילק את מספר ספירות פלנקבתוך הפרוטון, במספר ספירות פלנק שמבחוץ, במעטפת, הוא קיבל יחס מסוים. את אותו היחס הוא כפל במסה של פלנק. התוצאה של כל החישוב הזה הולידה את המסה שלפי משוואות שוורציילד פירושו של דבר שמדובר בחור שחור. (5.91X  10 בחזקת 14)   זו כבר התחלה נפלאה – שמתוך גיאומטריה פשוטה ובסיסית התקבלאותו הפתרון של אינשטיין לכבידה. זו כבידה קוונטית שהתקבלה רק בזכות חישוב של יחידות פלנק בתוך ועל פני השטח של הפרוטון. כבר יש כאן איחוד של השדות.

המסה שמדדנו כאן, היא מסה הולוגרפית שנובעת מהתנודות של הריק בתוך נפח הפרוטון עצמו. כעת עלינו למצוא את המסה כפי שהיא נמדדת ונצפית מחוץ לאופק הארועים שלו. כאן אנחנו מגיעים להנחה הבסיסית של תורת השדה המאוחד של נאסיםהרמיין, שגם מתאמתת ומאושרת בנקודה זו בדיוק.
בשביל למצוא את המסה של הפרוטון הנמדדת במעבדה – צריך להבין ולהניח שאכן אנחנו חיים ביקום שמחובר בזכות רשת של מידע הולוגרפי שנישא על גבי הריק. משמעות הדבר היא שכל פרוטון ביקום מחובר לכל יתר הפרוטונים.

קודם לכן מדדנו כמה יחידות פלנק נמצאות על פני השטח של הפרוטון והמספר שחושב הוא 10 בחזקת 40. פירושו שיש רשת של 10 בחזקת 40 חורי תולעת באורך פלנק שנמצאים במצב של שזירה קוונטית (quantum entanglement)לעוד 10 בחזקת 40 פרוטונים. כאן מתחיל להיחשף המבנה הפרקטלי של הרשת של המידע של היקום.
על מנת למצוא את המסה של הפרוטון האחד – צריך למצוא אותה בתוך ההקשר של הרשת של חורי התולעת המקושרת לכל יתר הפרוטונים ביקום
כלומר עלינו לחשב את המסה של הפרוטון כביטוי של ההשפעה של כל הפרוטונים ביקום על הפרוטון הבודד הנחקר.והפלא ופלא – החישוב הזה מניב את התוצאה המתקבלת בניסויי מעבדה. כלומר המסה הסטנדרטית של הפרוטון (1.672295215 X 10 בחזקת 24-).
המסקנה המתבקשת היא שהפתרון להפרשי המסות – בין זו הנמדדת במעבדה לבין המסה של הפרוטון כחור שחור על פי המודל של הרמיין, היא בהבנה שהמסה הנמדדת, זו שאנו “רואים” בעולם היא בעצם תוצאה של מסות עצומות (המסה שבתוך הפרוטון מול המסה של כל היקום) המבטלות אחת את השניה. “השארית” – היא מה שרואים. מה שאפשר למדוד.
זו גם סיבה לוגית מדוע היקום אינו מתכווץ = כי יש יחסי מסות בין המסות של הריק (שנוכח בכל) – בין המסה בפנים למסה בחוץ. זה מפיק יחסים מסוימים שנותנים את הכבידה = המסה הנמדדת. למעשה מתגלה כאן המקור לכבידה! והוא התנודות של הריק שמבטלות אחת את השניה בהתאם להתארגנות ביחסים שונים.

 

Pictureהדפוס הגיאומטרי של הכבידה

בשביל לעשות את כל החישובים הללו היה צריך “לצייר” באופן גיאומטרי את סידור ספירות לפלנק בתוך ומחוץ לפרוטון. איך זה נראה? אתם כבר מנחשים?

אם ספירות פלנק היו משיקות זו לזו, היו נוצרים חורים, מרווחים בין הספירות. זה לא היה ממלא את כל החלל,וכל החישובים היו יוצאים בסטייה קשה. היות והחלל חייב להיות ממולא, מכאן נובע שהספירות חופפות זו לזו –דבר היוצר את דפוס “פרח החיים”. זהו המבנה הבסיסי, ה”ריצוף” של הריק. וזה גם הפתרון הגיאומטרי של הכבידה. צריך לזכור שספירת פלנק היא ביטוי אנרגטי, תנודה, לכן פרח החיים הוא למעשה תבנית ההתאבכות של המבנה ההולוגרפי של הריק.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה – דרך החור השחור בפרוטון!

המסה של החור השחור היא אם כן תוצאה של כל המידע שיש ביקום והיחסים שלו אל החור השחור הספציפי. אם המבנה הפנימי של החור השחור קשור לכל יתר החורים השחורים ביקום –אנחנו לא נראה את זה, כי אנחנו מבחוץ, מחוץ לאופק האירועים. מה שכן נראה זה את היחסים כלומר – כמה מהמידע של כל היקום החור השחור מבטא? כמה מידע יכול החור השחור לבטא ולהקרין החוצה, דרך הממברנה שלו.

בקנה המידה הקוונטי

כל המידע של כל היקום נמצא בתוך הפרוטון, אבל יש גבול לכמות המידע שהוא יכול להקרין. יש 10 בחזקת 40 יחידות פלנק שמקושרות בחורי תולעת לעוד 10 בחזקת 40, דרך חורי תולעת על פני שטח של הפרוטון. זוהי ההתארגנות ההולוגרפיתפרקטלית שיוצרת יחסים לפי קנה מידה (scale relationships) כך מידע עובר ביקום.
האם רואים אותו הדבר גם בקנה מידה גדול יותר?
כן. כדי הגלקסיה תישאר מאוחדת, חייב להיות לה עוד 80% מהמסה הנמדדת. המודל הסטנדרטי קורא לזה חומר אפל,שהוא חומר שלא יודעים עליו כלום ואי אפשר לדעת עליו משהו – לכן הוא “אפל”. הוא פשוט מוצב בתוך הנוסחאות כדי לסדר אותן, אחרת כאמור יש שגיאה חמורה. אותה אנרגיה יכולה להיות מוסברת בפשטות אם מייחסים את אותה הבנה של הכבידה הקוונטית לרמה הקוסמולוגית.

ההבנה העיקרית מתוך תיאור העולם הזה, שיש בה גם את הבשורה ופריצת הדרך – היא ההבנה שמסה היא תוצר של יחסים. ולכן אם אפשר לשנות את היחסים, אפשר לשנות את המסה! זה הבסיס התיאורטי להנעה כבידתית –והכל מתאפשר הודות לחישובים לפי אורך פלנק. פלנק הוא אם כן ה”פיקסל” הבסיסי של היקום שלנו. אפשר לחשב את כל הגודל והמסה של היקום בעזרת אותה ספירת פלנק קטנטנה, וזה נכון ליקום הזה בלבד..(קריצה).אפשר גם לחשב את מהירות ההתרחבות של היקום, אבל צריך להבין שהכל כל הזמן מתרחב ובתנועה. אנחנו מוסיפים כל הזמן עוד שטחי פנים (זוהי אולי הסיבה האבולוציונית של להוליד ילדים)–כך היקום לומד ומתרחב, מוסיף עוד מקורות לאיסוף מידע. הכל נע במהירות האור, אבל אנחנו לא “שמים לב” כי הכל גדל בפרופורציה.

אגב – גם כעושים מדיטציה, או ממקדים את החושים פנימה, אנחנו למעשה מוסיפים עוד שטחי פנים ~ מרחיבים את השדה שלנו, אוספים יותר מידע..ככל שנכנסים יותר פנימה ברמת התודעה, בעצם הכוונה שלנו והפעולה האנרגטית – אנחנו מוסיפים יותר משטחי פנים, יותר ספירות פלנק, ליחידות הפנימיות שלנו.כך למעשה אנחנו מאפשרים למידע האינסופי הקיים בתוכנו  לבטא את עצמו החוצה. יש לנו יכולת להקרין יותר אור. יש יכולת ליותר מידע מהיקום לעבור דרכנו החוצה.

המיקוד של האנרגיה פנימה למעשה מגדיל את הספין (גם ובעיקר של המים בגוף שלנו – ראו מאמר: מים – נשא המידע של אלוהים). הספין בעצם מרחיב את הוורטקס האיש של שלנו, של נקודת הייחודיות שלנו, ובכך למעשה אנחנו מרחיבים את השדה האנרגטי, ויותר מידע יכול להיות מוקרן החוצה. וגם – אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות מוטענים ביותר מידע מהריק. כלומר זה דו כיווני ובו זמנית. אני מסכימה לקבל יותר שפע פנימה (בזכות הגדלת השיפוע!), ושפע זה מתורגם להשפעה גדולה יותר על השדה הקולקטיבי.

האם זהו ה”סוד” ? האם הבנה זו היא חלק מהסיבה שפרח החיים הוא סמל שקודד בכל כך הרבה תרבויות עתיקות בכל רחבי העולם? מדוע בעצם ההבנה של דפוס התארגנות של יחידות פלנק על גבי הפרוטון יכול לתרום לי בחיים וליכולת שלי להתרחב ולהתעצם.

המודל של הרמיין מלמד שאני, כיצור ביולוגי, יכולה ללמוד לחוות את עצמי דרך קני המידה השונים של הקיום שלי, של ההוויה הביולוגית שלי – וכל קנה מידה כזה – מאפשר חוויה רוחנית שונה, שהולכת ונפתחת, הולכת ומתרחבת, ככל שאנו לומדים לחוות את עצמנו בהתמקדות ובקוהרנטיות בקנה מידה קטן יותר. התנועה היחידה הקיימת ביקום היא פנימה / החוצה. לכן ככל שאני נכנסת פנימה וחווה את הפנימית שלי לרמה מסוימת – כך התודעה שלי יכולה להתרחב ולהכיל עוד מהרמה ה”חיצונית”.
כך באופן גס ביותר אפשר להגיד שאם אני אלמד לחוות את עצמי כאוסף של התאים הביולוגיים המרכיבים אותי ונותנים לי חיים (שכל אחד מהם הוא יחידת חיים בעלת תודעה משלה, שמנקודת מבטו האישית של התא הוא יכול לחוות אותי כסוג של אלוהים, כתודעת על המארגנת את כל הקיום שאולי נראה כאוטי קצת מבחינתו..) – אני יכולה גם לזהות ולהתחבר לתודעה הקולקטיבית הביולוגית, המורכבת מסך כל התודעות של היצורים הביולוגיים על הפלנטה.
ופנימה יותר – אם אני מתאמנת ולומדת לחוות את עצמי כאוסף של האטומים המרכיבים את כל התאים בגוף שלי – זו רמת תודעה ההולכת עוד שלב פנימה – אני לומדת לזהות את עצמי כחלק מתודעה גלקטית, כלומר התודעה שלי מתרחבת להכיל את התודעה של הגלקסיה. כל האטומים המרכיבים אותנו “נולדו” ונוצרו מהתפתחויות של כוכבים. לכן אנחנו באמת “אבק כוכבים” בהתארגנות שונה. המקום הזה מעלה הרבה שאלות לגבי המקור של המין האנושי, התערבות חייזרית, הבית הכוכבי של כל אחד מאיתנו, ועוד הרבה. וכניסה עוד רמה אחת פנימה לרמת התודעה הקוונטית, של חווית אורכי הפלנק, התנודות הקטנות ביותר של הריק – פותחת בפני התודעה שלי את השער ליקום כולו.

אם נחבר רגע את הפאנץ’-ליין הזה למאמר כולו…
הרי אמרנו שעל גבי הפרוטון יש “הדפס” של פרח החיים שהוא תבנית ההתאבכות של אורכי הפלנק העוטפים אותו. יש 10 בחזקת 40 ספירות פלנק על גבי האטום – וכל אחת מהן מחוברת דרך חורי תולעת לעוד 10 בחזקת 40 ספירות פלנק של פרוטונים נוספים. זה בעצם הרשת של הריק, כך עובר מידע ביקום, הגבול הזה של 10 בחזקת 40 יוצר את ההולוגרמה הפרקטלית, והמידע של כל היקום כך קיים בו זמנית דרך כל נקודת כניסה שכזו.
מה שבתדר שלנו, מה שאנחנו מהדהדים, מגיע מכל קצה ומרחק. כי אין בעצם מרחק ואין גם זמן ליניארי. יש תנועה פנימה והחוצה, כמו פעימה, ודרך חורי התולעת יש גישה לכל דבר ביקום. בכל רגע.

זוהי ההבנה המשמעותית ביותר בעיני העולה מתוך התיאוריה הזו. יש לה השלכות טכנולוגיות, ויש לה השלכות רוחניות ושתיהן עמוקות עד מאד. שתיהן שלובות זו בזו והן מצעידות אותנו למרחב החדש, לעידן החדש, שאנחנו כבר בפתחו. עידן בו אנחנו יודעים את עוצמתנו, מבינים את כללי המשחק של היקום שלנו, והסודות הופכים לכלי העבודה / משחק שלנו. אנו נזכרים.. כי נראה  שכבר ידענו ועבדנו עם החוקיות הזו בתקופות חיים קודמות, רק שהפעם אנחנו מתעלים ביחד, לא רק כיחידים היושבים על איזה הר בהימלאיה ולא בבתי ספר לכוהנים. זוהי התעלות קולקטיבית, ולכן אולי גם החשיבות של פיתוח טכנולוגיה חיצונית, שמחברת את ההבנות הרוחניות לאמצעים, בהשקעה של מינימום אנרגיה לביצוע המטלות, או הרצונות שלנו. וזה כבר משחק אחר לגמרי.

טכנולוגיה היא למעשה קיצור דרך, והמין האנושי נהיה מומחה גדול בה, (סתם לדוגמה, היום אפשר להדפיס כליה להשתלה ב-8 שעות במדפסת תלת מימדית!!!) אך כל הטכנולוגיה של העידן הזה החל מהמהפכה המדעית נשען על ניצול אנרגיה מהחומר, שכל החומר מהווה 0.00001% מהאנרגיה שקיימת בכל רגע נתון בכל מקום ביקום, בריק. לאן תיקח אותנו טכנולוגיה שתתחיל לנצל אפילו כמות מזערית מאנרגיה אינסופית? האם יכול להיות שתוך זמן קצר ביותר נוכל לשחרר את כל ניצול האנרגיה ממשאבים מתכלים, שמזהמים, שהם יקרים ומוסיפים עוד חוויה של נפרדות, ניצול וסבל לעולם.

הגישה של טכנולוגיה באנרגיה חופשית היא לא כל כך חדשה, כמו שהדיון הציבורי בה חדש. ובכל זאת חשיפתה וההבנה שהיא אפשרית היא מהפכנית. ובעיני יש בה בשורה גדולה למין האנושי כי היא מה שיכול להציל את הפלנטה שלנו מההרס והזיהום שכל הקידמה של ה-200 השנים האחרונות יצרה. טכנולוגיה שנשענת על האנרגיה החופשית שבריק איננה מזהמת. היא גם איננה יכולה להיות בבעלות של שום תאגיד / משפחה / מדינה. ולכן הדרך היעילה ביותר לקדם את הבאתה היא בלהבין שהיא אפשרית. לזמן אותה. להשפיע על התודעה הקולקטיבית ולפתוח את מחסומי ההתנגדות. לא בכוח, באהבה. לא במלחמה, בתקווה. כי מגיע לנו. מגיע לדורות הבאים שנשאיר להם פלנטה שאפשר לחיות עליה. מגיע לנו גם להתנתק מפני השטח של כדור הארץ ולצאת למסעות בגלקסיה ומעבר לה. זה הרי כבר לא ענין של מרחק. זה ענין של תודעה.
אז תודה. תודה שאתם מסכימים להחשף לידע הזה. תודה שאתם שוקלים אותו, לא רק עם המוח אלא גם ואולי בעיקר עם הלב.